כל מיני דברים שמנענעים לי את האגן

הטקסט הזה היה מיועד לנענע(10), אבל מסיבות שונות הוא לא יעלה שם. אז הנה הוא, פה, וכשהאלבום יצא באופן רשמי אולי אכתוב עליו גם לנענע:

Portishead – Third

קצת מוזר לכתוב על אלבום שבאופן רשמי עוד לא יצא, אבל חלק מהשינוי בחוקי המשחק שהאינטרנט יוצר מתבטא בכך שאלבומים “דולפים” ומגיעים לידי המאזינים הרבה לפני שהלהקה וחברת התקליטים תיכננו שכך יקרה. חוץ מזה שזה מוזר, במקרה של פורטיסהד כמעט בלתי אפשרי להתאפק; להתאפק ולא להוריד את האלבום, להתאפק ולא לחרוש אותו ולהתאפק ולא לדבר/לכתוב עליו, אפילו שהוא עוד לא “יצא”. זה גם בעצם די מסוכן לכתוב על אלבום “שדלף”, כי יכול להיות שכלל לא מדובר בגרסת האודיו המוגמרת שתצא באופן רשמי בבוא היום (והיום הזה עבור השלישי של פורטיסהד הוא ה-28 לאפריל). חלק מהשירים ב”ת’ירד” של פורטיסהד, בגרסתו המודלפת שנפוצה באינטרנט ככינים בגן ילדים, נקטעים באופן פתאומי בסופם, מה שמעורר את החשד שייתכן ואכן זו כלל אינה הגרסה המוגמרת של האלבום, או לכל הפחות שזוהי גרסה לא-שלמה מבחינה טכנית.

כל ההתנצלויות, ההתחמקויות ומכבסות המילים שבאות להצדיק את הכתיבה על אלבום שבעצם לא יצא, לא ישנו את העובדה שגם כ”מודלף”, אלבום האולפן השלישי של פורטיסהד הוא ה-מאורע המוזיקלי של השנה. הוא המאורע המוזיקלי של השנה כי עברו אחת-עשרה שנים ארוכות-מאוד מאז אלבום האולפן הקודם של פורטיס, אשר זכו בשנות ה-90 לשילוב נדיר של קונצנזוס ביקורתי והצלחה מסחרית. שני האלבומים הראשונים של ההרכב נחשבו לקלאסיקות כמעט מיד עם יציאתם (הראשון ב-1994, השני ב-1997), מוזיקאים שונים נפנפו באהבה לפורטיסהד כמעין תו-תקן לאיכות, לבבות שבורים התבוססו בעצבותם בזמן האזנה ללהקה, התניות אהבים רבות מספור השתמשו בפורטיסהד כפסקול וכל חובב מוזיקה שמכבד את עצמו אוהב ומעריך את הלהקה, או לכל הפחות נתן לה האזנה ראויה ומודע למעמד היוצא-דופן שלה.

אלבום ההופעה של פורטיסהד, כמו גם האלבום היפהפה של סולנית ההרכב בת’ גיבונס יחד עם ראסטין מן, רק הגבירו את התאווה של העולם לאלבומם השלישי. הם מעולם לא הודיעו שהם התפרקו – כל הדאווינים הבנאליים של עולם המוזיקה מעולם לא היו מנת חלקם של הפורטיסהדים. מצד שני, כבר מעל לשנתיים נדמה שהאלבום הזה עומד לצאת. השבוע, עם הגעתו של האלבום לאתרי ההורדות/תוכנות השיתוף, ניתנה החותמת הסופית לגבי כך שהפעם זו אינה שמועה מרושעת, הפעם זה אינו טיזר אכזרי של חברי ההרכב במייספייס, הפעם זה יותר מהופעה מאולתרת בבאר שכוללת טעימה מהשירים החדשים – אנחנו עומדים לפני הדבר האמיתי.

תיאור של האלבום יהיה מיותר, זה כמו לנסות ולתאר אהבה. באמצעות הדיוק הרגשי-מוזיקלי המופלא שלהם, פורטיסהד מרוקנים מתוכן כל ניסיון להסביר את המופלאות שלהם. זה יופי, זו אמת, וזה גדול מידי בשביל מילים, בשביל תיאורים. הדיוק הרגשי הזה גם מנע מפורטיסהד ליפול לכל המלכודות הרבות שעמדו בפניהם אחרי ההצלחה המטורפת שלהם: להוציא סכומי כסף לא-סבירים על הקלטת אלבום המשך חסר-טעם (כמו הסטון רוזס), להוציא עוד ועוד אלבומים גם כשההרכב והרוח שמאחוריו מתפוררים (מאסיב אטאק) או סתם לרוקן את כל מאגר הכשרון שלהם אחרי אלבום וחצי (טריקי). פורטיסהד לקחו את הזמן שלהם, מתחו את המעריצים, את חברת התקליטים ויצרו באזזז היסטרי שהיה יכול להסתיים במפח נפש נוראי לכל הצדדים המעורבים. אבל אין כאן מפח נפש, יש כאן התרוממות רוח, אפשר לאבחן זאת כבר מהאלבום המודלף.  

עצם העובדה ש”שלישי” לא מאכזב, כבר מראה עד כמה הוא גדול ועד כמה שלושת היוצרים העיקריים שעומדים מאחוריו (אדריאן אוטלי, בת’ גיבונס ו-Geoff Barrow שאלוהים יודע איך כותבים את השם שלו בעברית) יוצרים מוסיקה עוצמתית ברמות חסרות-תקדים. לרוץ לגוגל/טורנטים/סולסיק ולהוריד, וב-28 לאפריל לרוץ לחנות ולקנות. אין מספיק דברים כאלו בעולם, וגם אם היו יותר, היופי של פורטיסהד עדיין היה בולט מעל כולם.  

הפוסט הזה נכתב על ידי omrili ביום רביעי, 12 במרץ 2008, בשעה 12:47, והוא שייך לנושא מוזיקה, אינטרנט, ביקורת. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-RSS 2.0‏. אפשר להגיב על הפוסט כאן בבלוג הזה, או לשלוח טראקבאק מבלוג אחר.‏