תחרות הזמרות/ים הגדולה - הסבר ומקצה שמינית גמר ראשון
התכנית האחרונה של ברלין-בריסטול-ירושלים והפרוייקט החביב של ישי קיצ’לס, “הבונדיאל“, הזכירו לי שכבר מזמן רציתי לעשות פה רשימה של הזמרות/ים האהובים עלי. גם בגלל שרשימות כאלו זה הדבר שהכי קל לכתוב והן זוכות להכי הרבה תגובות וככה אני לא ארגיש שסתם התחלתי את הבלוג הזה ואני לא יודע מה לעשות בו.
אי לכך ובהתאם לזאת, אני עושה זאת במתכונת המבדרת שבה קיצ’לס עשה את הבונדיאל שלו. דהיינו: שני זמרות/רים שעלו בהגרלה זה מול זה ואני מחליט מי מביניהם ממשיך הלאה, משמינית הגמר ועד הגמר, מעין טורניר. זה אומר שיש מקום ל-16 משתתפות/ים בלבד, ולכן נאלצתי לקבוע כמה חוקים מבעוד מועד:
א. הזמר/ת חייב/ת להיות פעיל/ה כעת, או עדיין בענייני המוזיקה בשנים האחרונות. זה אומר שאין מקום למתים (ג’ון לנון, ג’ף באקלי וכו’), אין מקום לכאלו שפרשו כבר מזמן (בעיקר קפטן ביףהארט) והאמת שגם לא לכאלו שהרלוונטיות שלהם בשנים האחרונות מינימאלית (רוברט פלאנט, רוג’ר דאלטרי, מיק ג’אגר וכו’).
ב. הקול והשירה חייבים להיות מרכיב משמעותי במיוחד בתוך המכלול המוזיקלי הכללי. זה עניין מאוד סובייקטיבי שקשה להסביר, אבל איכשהו למשל די ברור שנגיד דילן לא יגיע לרשימה כזו, או ניל יאנג (אוהו, אם יש כאן קוראים בכלל ועוד כאלו עם רצון להגיב, זה בטח יעורר מחלוקת). זה מתחבר גם לכלל האחרון -
ג. אני חייב לאהוב את המוזיקה של הזמר/ת.
עכשיו, היו כמה וכמה מוזיקאים מוכשרים שכאב לי על כך שלא הצליחו להשתחל אפילו לשמינית הגמר, אבל מה לעשות. בעיקר אני מתכוון לג’יי מונלי (הקול שלו לא משמעותי מספיק לדעתי במכלול), דיאנג’לו (הקול שלו לא ייחודי מספיק ואני לא עוקב אחרי הקריירה שלו מספיק), אלישיה קיז (היא כאילו מתלהבת יותר מדי מהתדמית של עצמה, והקול שלה שבהתחלה היה מדהים למדי הפך קלישאתי), באז אוסבורן (הקול שלו מדהים בעיני, אבל לא מספיק משמעותי במכלול המלווינסי), החבר’ה ממאסטודון (כנ”ל, רק במאסטודון), כריס קורנל (כן, זקנתו עד כדי כך מביישת נעוריו), הופ סאנדובאל (לא פעילה מספיק עד כמה שידוע לי), מאור כהן (טוב בעיקר בהופעות) ודיק אנגרן (הקול שלו לא מספיק טוב).
ניסיתי ליצור איזון מגדרי, לא חושב שהצלחתי, ולבטח שכחתי כמה וכמה קולות שאני אוהב, אבל שיהיה. יאללה, מקצה שמינית גמר ראשון, שני קרבות ראש בראש שההגרלה קבעה:
נועם ענבר מול מרטינה טופלי בירד
האיש העיקרי מאחורי ומלפני הבילויים ואוי דיוויז’ן (לינקים לאירוחים של שני הרכבים אלו ברדיו הר הצופים) אל מול הזמרת (ויקי~מייספייס) שהתגלתה באלבום הבכורה המדהים של טריקי והוציאה שני אלבומי סולו חביבים, האחרון מביניהם יצא השנה (2008, למי ששכח).
הקרב הראשון הוא מבחינתי כבר סוג של קרב ענקים; אמנם אלבומי הסולו של טופלי-בירד משדרים תחושת החמצה כלשהי, אבל עדיין הקול שלה כל כך מענג ומשדר כל כך הרבה (נוגות, מלנכוליה, סקסיות, גרוב, אנרגיה) שהיא מהווה יריבה ראויה בהחלט לענבר. נדמה לי שהבחור לא זוכה לקרדיט לו הוא ראוי על השירה המדויקת והעוצמתית שלו, שמתלבשת על קול שהוא באופן טבעי באמת מרגש ומרשים. לפני שאגיע להחלטה, בואו נצפה בקליפ של כל אחד מהם, “ימי האקדח” של בירד ו(כמובן) “באב אל ואד” המופלא של הבילויים:
עם כל הכבוד העצום לבירד, שמבחינה טכנית ופיזית די מביסה את ענבר, השילוב של אינטליגנציה (ועוד ביקורתית במיוחד) ורגש שענבר מצליח להעביר בשירה שלו נותן לו יתרון קל ומכריע.
2-1 דרמטי לענבר, בהארכה. יש לי תחושה שענבר יהיה הסוס השחור והישראלי של התחרות, אבל מי יודע את מי יפגוש ברבע הגמר.
ג’ון פרושיאנטה מול ברטרנד קאנטא (מהלהקה הצרפתית “נויר דזיר”, אולי יש שם ט’ בסוף השם, לא בטוח)
או, זה אפילו עוד יותר מרתק מהקרב הראשון. שתי נשמות יצירתיות וטרופות - הראשון (ויקי~מייספייס~אתר מעריצים מצויין) היה נרקומן קיצוני על סף מוות (וידאו מפורסם ומזעזע) ומנהל קריירת סולו משוחררת וחופשיה במקביל להיותו גיטריסט באחת מהלהקות האיומות והמצליחות בעולם, השני סולן הלהקה הצרפתית המצליחה ביותר ב-20 שנים האחרונות, גם (כנראה) נרקומן וגם ידוע בתור רוצח (ויקי). אמנם אני לא אוהב את האלבומים האחרונים של פרושיאנטה, אבל שלושת הראשונים היו כל כך מלאי מבע, והאמת שבעיני זה די בעיקר בזכות הקול החודר והעוצמתי שלו. דווקא בשנים האחרונות, כשהוא הפך יותר ויותר טכני, הוא מאבד מהמבע הזה. קאנטא הצטרד עם השנים (קוק?) והבהירות והטכניקה המרשימות שלו קצת נמוגו, ועדיין הוא אחד מהזמרים הכי מרטיטים שיש. מה שמעניין בכך ששניהם הוגרלו זה מול זה הוא ששניהם נהנים מגיטריסטים מצויינים שמגבים את הקול הנפלא שלהם: פרושיאנטה את עצמו וקאנטא עם סרז’ טייסו-גיי הנפלא.
לפני ההחלטה, קליפים - Aux Sombres Heros De L’amer של נויר דזיר מתוך האלבום המופלא עם השם הארוך מדי בצרפתית, ו-Going Inside של פרושיאנטה בביצוע נהדר באולפן רדיו מתוך האלבום המופלא לא פחות שלו “להקליט רק מים במשך עשרה ימים”:
שובר לי את הלב להחליט, הקרב צמוד מאוד. משהו בשבריריות של פרושיאנטה לעומת המצ’ואיזם של קאנטא נותן לו את היתרון, ולקראת הסוף הוא אף מגדיל את הפער.
3-1 לפרושיאנטה, הפתעה יחסית. פרושיאנטה עולה מותש ומודאג לרבע הגמר.
העליתי כבר את מקצה שמינית הגמר השני, בו התמודדו דקס ריגז מול בק וג’ין ווין מול בת’ גיבונס!