גועל
שני, 19 בינואר 2009שמעתי איכשהו על איש שאיבד שלוש בנות כתוצאה מהפצצה או ירי או משהו של צה”ל, שמעתי גם עוד כמה פרטים שלא ממש רציתי לדעת על הזוועה הזו. אחר כך גם שמעתי איכשהו על טינופת אנושית שהעזה להתפרץ עליו ואליו כשדיבר. אחר כך, למרות שניסיתי להתעלם, ראיתי שקוואמי ציטט את יורם קניוק שכתב על הטינופת האנושית והטרגדיה העצומה הזו. אחר כך כבר בכל זאת ראיתי את הוידאו של האירוע, ואם עד עכשיו בכל זאת הרשיתי לעצמי להגיד שאני ישראלי, אזי עכשיו אני באמת ובתמים מתבייש, נבוך, מדוכא ועצוב - פנינו כפני טינופת זו, זו האמת המצערת עד בלי די.
לא ברור לי עדיין מה יותר דוחה: עצם ההתפרצות שלה, או הניצול הציני של הניצול הציני של הפורנוגרפיה התקשורתית של האבל. בעצם, אולי הדבר הכי דוחה זה שאנחנו צריכים את החלאה הזו בשביל שגודל הטרגדיה שבמוות של שלוש בנות ידגדג לנו את עצבי העצב. אולי בגלל שהוא רופא, רהוט, אינטליגנטי, רגיש, אצילי, מלא חסד וחמלה אנחנו מסוגלים להתעצב ולהבין, להתפקח ולהתפכח - למה בכלל אנחנו צריכים להדביק כזה פרצוף לטרגדיה, אנחנו לא מסוגלים להבין אותה גם בלעדיו?
אולי מה שהכי דוחה אותי בעצם זה אני את עצמי, על כך שהייתי מוכן לענות באכזריות פיזית ונפשית במו ידי ומוחי את הטינופת הזו, בעוד שהוא, האב שככל שלוש מבנותיו, מסוגל עוד לדבר איתה ברוגע ובאנושיות.
