כל מיני דברים שמנענעים לי את האגן

לפני כמה זמן (לא זוכר כמה) העליתי כאן פוסט עם קישורים לבלוגים שנותנים לינקים להורדות של אלבומים מצויינים. מאחר ולאחרונה אני שוב נובר בבלוגים שכאלו, ומאחר והפוסט ההוא היה די פופולרי, חשבתי לעשות את אותה קומבינה שוב כשאתם מוזמנים להגיב עם המלצות משלכם על בלוגי-הורדות:

קודם כל, אמנם זה לא בלוג, אבל האתר Avax הוא מומלץ במיוחד:  אמנם הוא דורש הרשמה (חינמית, מהירה ונטולת ספאם), אבל ברגע שתכנסו לשם תמצאו ממש אוצרות. אני משתמש בו על מנת להוריד אי-ספרים, ואפשר באמת לדלות משם דברים שמדהים שהם נגישים כל כך הודות לאינטרנט. עכשיו למשל הרצתי שם חיפוש של ג’ון זורן, ומצאתי באמת דברים אדירים.

אפרופו זורן, “סליזי ליסנינג“  הוא בלוג שמתמחה בהעלאת אלבומים של פסי-קול משנות ה-60 וה-70, בעיקר נינו רוטה ואניו מוריקונה שברוך השם היו מספיק פוריים באותן שנים שהם יכולים לפרנס יותר מבלוג אחד. מומלץ.

עוד בענייני זורן, “קווירביט” גם מידי פעם מפנק ב-זורן, בשאר הזמן יש שם או רוק מיינסטרימי-איצטדיוני או ג’אז, לרוב מלוקק. חביב, אבל לא הכרחי.

“בולאכס גראטיס” משתדל להשאר מעודכן באיזור האפור שבין האינדי שלא מגניב מספיק לפיצ’פורק לבין רוק שהוא לא מספיק מיינסטרימי בשביל להצליח.

“קורי הוא הרגשה” זה עוד בלוג שמתמחה בענייני סבנטיז-אייטיז ויש בו באמת דברים מדהימים, כל מיני פסי-קול נפלאים של סרטים ותכניות טלוויזיה.  אני ברגעים אלו ממש מקשיב לאלבום של פול ויליאמס שהורדתי שם (תורידו גם אתם!) וזה כיף גדול.

ויליאמס זה נשמע כמו גרסה קצת יותר פופית של טום וייטס הדי-משעמם של הסבנטיז, והנה בלוג שמוקדש אך ורק למלך-הקול-והבוהמה בכבודו ובעצמו. זה מדהים כמה אלבומי מחווה יש לטום וייטס, ובבלוג הזה בין אלבום מחווה אחד לשני יש גם כל מיני דמואים, קלטות נדירות והופעות של האיש בכבודו ובעצמו ולא רק של מעריציו הרבים.

קשה לאפיין את הבלוג הזה: מאוקסבאו עד פול ווסטרברג דרך לינק ריי, הבאזקוקס והביסטי בויז. תענוג, האמת.

“מיקסינג דסק” הוא בלוג ותיק של בוטלגים של הופעות. אני מתכנן על “פליט פוקסז” ו”טירז פור פירז” שביצבצו לי בעיניים שם.

“וומבי זומביט” אוהב את מייק פאטון ומארק לנאגן. הוא לא מעדכן הרבה, אבל יש שם אחלה דברים - למשל “מונדו קיין” הא-ד-י-ר של פאטון.

בוטלגים מיינסטרימיים להמונים.

כאן תמצאו בעיקר מטאל עדכני ואובסקיורי (איך אומרים את זה בעברית), הבלוג בספרדית אבל יש שם יציאות מעניינות.

“ארכיב הג’אז” הוא אחד מהאהובים עלי, המלצות נהדרות לרוב. בלוג ג’אז, למקרה שאתם סתומים לגמרי.

“סקרו דת’-קור” גם מלא בכל מיני דברים אובסקיורים, לרוב אלו להקות שנשמעות-כמו-להקות אחרות (חיקויי קאיוס ונפאלם-דת’ לרוב), אבל יש יציאות.
“זירו ג’י-סאונד” אוהב מוזיקה פוליטית/עממית/גםוגם. אני לא כל כך, אבל זה מאוד מעניין בכל זאת.

“קרניבל כאב ראש” היה מעלה אחלה דברים בגזרת הפאטון ושות’, חבל שהוא הפסיק לעדכן.

“דם הוא אמת‘” נותן בראש עם מטאל ונויז - אחד מהבלוגים הכי טובים, כמעט כל פוסט שווה הורדה. מעבר לזה, גם כותרות הפוסטים שלו מעולות - למשל “שיקאקה” (קקי של עטלף אליבא דאייס ונטורה 2) ו”קלריס ליספקטור” (סופרת ברזילאית ילידת אוקראינה יהודיה נפלאה). אחלה.

“מפעל המוזיקה” מצטיין בשם בנאלי ובפוסטים מאעפנים לרוב, אבל יש פה ושם יציאות - למשל הדיסקוגרפיה של קראובר הגדולים.

“ריססד פילטר” אוהב סינגר-סונגרייטרים, אינדי-רוק ורוק מיינסטרימי, יש שם דברים נחמדים למרות הציניות הלאקונית שלי.

“זונה של ג’אז” אוהב ג’אז רכרוכי, וגם שם יש יציאות נאות (בעיקר בספרדית, הבלוג).

עוד קצת מטאל לא-שגרתי ב”מבלים לילה קולני“.

“המאורה של בלייק” מתמחה בג’אז-Fאנק-סול-היפהופ סליזי ומסחרי.

“נו-דאטה” אוהב גם דברים קופצניים בגזרת האלקטרוני-סקראצ’רים-רמיקסרים וגם אינדי מעיק.

ולסיום, עוד קצת מטאל באמת אובסקיורי לגמרי.

יאללה, תגיבו עם המלצות משלכם, בבקשה.

טוב, כמובן שהבלוג הזה הוא סוג של בדיחה ואני מתנצל. הלואי והיה לי כוח (כלשהו) לכתוב כאן באמת ובתדירות נורמאלית, אבל הפכתי לסוג של פדלעה אינטלקטואלית שכותבת או בצ’יטוטים בג’ימייל או במסגרות אקדמאיות פחות או יותר.

איכשהו ערב היום האביבי הנפלא שעבר על שטוקהולם היום הביא אותי לצפייה עיקשת ונרגשת בקטעים של נירוונה ביו-טיוב, ואני כמעט על סף דמעות פה ואני אפילו לא ממש מבין למה…בעצם אפילו לא מזמן מלאו 15 שנה למותו של קורט קוביין, אם אני לא טועה, אבל זה בעצם לא קשור ולא בגלל זה הגעתי לקליפים.

עוד כתשעה ימים אראה את וובן האנד בהופעה חיה, 10 דקות הליכה וחמש דקות אופניים מביתי הנוכחי.

וובן האנד למי שקורא כאן פעם ראשונה ואיכשהו לא מכיר אותי, הם ההרכב של דייויד יוג’ין אדוארדס, שהוא המוזיקאי האהוב עלי כאדם בוגר (יחסית ובמובנים מסוימים). לא ברור לי איך ולמה זכיתי להיות מספיק בר מזל בשביל לראות את אדוארדס בהופעה כבר שלוש פעמים נפלאות מעל ומעבר לכל תיאור אפשרי, כשבעזרת השם בשבוע הבא תהיה הפעם הרביעית והקרובה ביותר לבית (שהועתק כמה עשרות אלפי קילומטרים מאיפה שהיה בשלוש הפעמים הקודמות).

כחודש וחצי פחות יום לאחר מכן אני אמור בעזרת השם טפוטפוטפו לראות את פיית’ נו מור בברלין, באחת מההופעות היחידות במסגרת האיחוד שלהם שלא תהיה בפסטיבל.

פיית’ נו מור למי שבמקרה הגיע לכאן בפעם הראשונה ולא מכיר אותי, הם הלהקה האהובה עלי מאז שאני בן עשר. ראיתי אותם אמנם פעמיים כשהיו בישראל בשנות ה-90, והתרגשתי עד דמעות אז, אבל הציפייה שלי לקראת ההופעה עכשיו גובלת בהיסטריה של ממש…לא ברור לי איך אעמוד בכזה עונג מבלי להתפקע, ושוב לא ברור לי איך ולמה אני מספיק בר מזל בשביל שטפוטפוטפו בעזרת השם אכן אראה אותם בקרוב-רחוק.

ובתוך הקלחת של ההתרגשויות האלו אני נשאב לנירוונה, להקה שגם אהבתי מאז ומתמיד, הלהקה היחידה בעצם שלא אהבתי לבד - גם רוב החברים שלי אהבו אותם, אפילו יותר ממני. כולנו לבשנו חולצות שלהם, כולנו עשינו פוגו משעשע והד-באנגינג (כן, היה לי שיער, לא ממש ארוך אבל לא רחוק מזה) במסיבות כיתה בכיתה ה’-ו’ בזמן שהבנות הסתכלו עלינו נגעלות. היינו מקליטים הופעות שלהם מאמ.טי.וי ואפילו דניאל פעם הביא קסטת וידאו רשמית מאנגליה וראינו אותה עשרות פעמים והתרגשנו כל פעם ותופפנו על הכריות כאילו אנחנו דייב גרוהל וניגנו את הריף של קאם אז יו אר שחשבנו שהוא בכלל באס-ליין והיה לנו קראש-הומו-אירוטי של מתבגרים צעירים מאוד על קורט קוביין וקולו המרטיט ועיניו המצועפות.

נדמה לי שרק נירוונה  יכולים לגרום לי לכתוב כמו שילוב רשלני של בועז כהן ודוד פרץ. האהבה שלי לנירוונה נשארה כמו קראש על ילדה בסוף היסודי/תחילת התיכון: מתוק, צורב, רחוק, חד-פעמי ונצחי ובלתי-נשכח. כשאני שומע את Bleach או Insecticide או כמובן את האלבום ההוא שלכולנו היו חולצות עם התינוק ההוא שהדפסנו בלורד קיטש במדרחוב פתאום בית הספר היסודי נהיה משהו פיזי לגמרי והחדר והנוף השבדיים האלו הופכים פתאום לשולחנות העץ הירוקים והמכוערים בבית הספר הניסויי שעכשיו נראה לי כמו כלא אכזרי ומתוחכם במיוחד, לטמפונים שהבנות קיבלו בשיעורי חינוך מיני מוקדמים ונתנו לנו וחשבנו שהם נפצים, לטייפים של דאבל-קאסט שהעתיקו עותק של עותק של עותק ממישהו שהיה לו את הקסטה המקורית של נוורמיינד ולחברויות שנגמרו מתישהו אז, או נמשכו עוד כמה שנים ונגמרו לאט-לאט או מהר ורע או שעדיין נמשכות גם בין מדינות ויבשות ואני מקווה שימשיכו כל זמן שהמכוננים שלהן מקבלים צביטה בלב כשהם שומעים נירוונה.

רק תראו איזה ביצוע של סליבר בסוף הקטע הזה. אני מתגעגע לירושלים.

כנראה שההופעה הזו ברדינג תצא באלבום/דיוידי רשמי השנה…אני אקנה את זה, ואני ארגיש כל כך בר מזל ולא אדע למי להודות ולמה דווקא לי זה מגיע.