כל מיני דברים שמנענעים לי את האגן

מעין ואריאציה על שטות שמסתובבת בפייסבוק, שגרמה לי להבין ששירים (בבודדים) שאני ממש אוהב הם בעיקר קיטש מיינסטרימי שחברי חובבי המוזיקה בטח יגעלו ממנו. אבל, זה מה יש

אנסה לשים חמישה כל יום בימים הקרובים (למרות שבסופ”ש לא אהיה ליד המחשב אז זה ימשך עד השבוע הבא, כנראה):

Secret Chiefs 3 - Vajra

לכבוד זה שבסופ”ש זה כנראה אזכה לראות אותם בהופעה בפעם השניה בחיי, אחד מהקטעים היותר רוצחים בהיסטוריה, טירוף מוחלט בהופעה. אני במיוחד אוהב את תפקיד הגיטרה השני (ההוא משמאל) - כשראיתי אותם שנה שעברה פתאום הבחור שניגן באיזה כלי הודי התגלה כגיטריסט מטורף, יצא לו כזה סאונד שפוצץ לי את המוח וגרם לי אושר עילאי.

מתי כספי - לקחת את ידי בידך

למרות שאני אוהב את הקול של יהודית רביץ, דווקא את השיר הזה מבצע מתי כספי (המלחין והמעבד של הביצוע ה”מקורי̶ יותר טוב בעצמו, לא יודע למה. אני אוהב את הסולו שכספי שר, רק עם הקול שלו הוא מצליח לגרום לזה להשמע כמו תזמור פומפוזי, מה שמראה רק עד כמה הלחן והעיבוד גאוניים.

(הביצוע הזה של רביץ עם יוני רכטר די מגניב, תכלס - יוטיוב זה גאונות)

Massive Attack - Teardrop

ואללה, אני לא מאמין שבאוקטובר אראה את מאסיב אטאק בהופעה (בעזרת השם!!!!1). איזה כיף. יש מלא שירים שלהם שאני אוהב, והבחירה הזו אולי בנאלית (גם האופציה השניה, Unfinished Sympathy, בנאלית אולי אף יותר), אבל מה לעשות שמדובר בשיר מושלם, כמו דמעה עגלגלה שזולגת לאט לאט ומתנפצת (אחחח, אני ממש קיטשי בימים האחרונים!).

The Byrds - Eight Miles High

קלאסיקה שנאמר עליה כבר הכל, אז לא צריך להוסיף.

Nirvana - Come as you Are

“גדלתי” על השיר הזה, שמעתי אותו מאות פעמים ולא נמאס לי, ספק אם ימאס.

יש לי חבר יקר בשם עידו, יש קישור לבלוג שלו איפשהו מצד שמאל כאן. עידו כותב יפה מאוד, ובטקסט הזה הוא הצליח להעביר מאוד יפה חלק מהפרדוקסים שמלווים כל ישראלי עם טיפה רגש ואינטליגנציה על בסיס יומיומי.

הרבה פעמים אני יותר גאה ממתבייש בזה שאני ישראלי - בכוונה אני מציב כאן מה שנקרא בעגה האקדמית “ניגוד בינארי” בין גאווה לבושה, כי לרוב, עבורי לפחות, קשה להיות איפשהו באמצע, ונדמה לי שכך זה גם עבור רוב הישראלים. אולי אם הרוב היה מצליח להיות קצת יותר “אפור” ופחות מתלהם לאחד מהכיוונים, היה יותר קל.

היום אבל, זה אחד מהימים בהם אני לא רק מתבייש, אלא בעיקר נגעל מכמה מהנורמות המוסריות שהשתרשו במדינתנו, כשהנוראית מביניהן היא הגזענות האיומה:

לא רק בין היהודים לערבים,

לא רק בין היהודים לבין זרים אחרים (לא ערבים) שהיהודים עצמם ביקשו את קירבתם המאוד מסוימת,

אלא גם בין היהודים לבין עצמם.

גזענות לעולם לא נשארת מכוונת כלפי מגזר מסוים, סופה לאכול את החברה הגזענית מבפנים. כל אותם לאומנים חדורי אידיאולוגיה לכאורה הם פשוט שעתוק היסטורי שמראה לנו בעיקר שלא למדנו את כל הלקחים שלמדנו על בשרנו ונפשותינו, וסליחה על המליציות הקיטשית קמעה, אבל השיח הגזעני בפני עצמו הוא סוג של קיטש מליצי, אז בדיסלדורף התנהג כדיסלדורפאי.

עוד סיבה לעצבים/בושה, זה שבלוגלי לא עובד רוב הזמן, כושלראבק.

דובי-פרענק זעתר-שרגא היקר-יבדל”א הזמין אותי להכין מיקסטייפ לכבוד הבלוג המשובח והמגוון שלו. ראו כאן. אני ממליץ לשוטט בבלוג של דובי, יש קישורים לכל מיני פרוייקטים מפעימים שדובי יזם ושעושים כבוד לתחנות תרבות היסטוריות ישראליות.

חוצמזה, כתבתי לפני כמה חודשים בהארץ את זה. כמדומני שמעולם לא לינקקתי כאן לשם, אז הנה.

ומהרגע שקמתי ידעתי שאני הולך לשים את הקליפ הבא כאן:

אני לא מאמין גדול במתכונים, אלא ברעיונות כלליים של תבשילים ואז שכל אחד יסמוך על הטעם שלו. יש לי חבר שבדי בשם קטיל שמבשל הכי טוב בעולם, והוא טוען שבפעמיים-שלוש הראשונות שהוא מבשל משהו, הוא הולך בדיוק בדיוק על פי המתכון ואז מתחיל לעשות שינויים.

לצערי אני הרבה פחות ממושמע מקטיל זה, וגם אם אני מציץ באיזה מתכון, אין לי סבלנות לעקוב אחריו מהתחלה עד הסוף, למרות שבפעמים הספורות בהן עשיתי את זה (למשל עם צ’ולנט משובח ועוגיות שוקולד צ’יפס שאני עושה לפי המתכון שעל אריזת השוקולד של אופנהיימר), זה עבד טוב בהחלט.

קיצר, מלבד שני המאכלים שצוינו לעיל, יש לי עוד כמה מומחויות: מסבחה, שקשוקה, פירה וסלט חצילים, שלכבודו התכנסנו כאן היום.

יש כמה אסכולות של סלטי חצילים: עם מיונז, עם טחינה, עם עגבניות ועם עצמם. אני בעד הסלטים עם הטחינה, אבל אני עוד יותר בעד סלטי חצילים עם עצמם בהם לטעם של החציל ניתנת ההזדמנות להשתלט על קדמת הבמה.

הבעיה היא שלרוב החצילים לא מספיק טעימים בפני עצמם ואז צריך לעזור להם, וככה אנשים ממהרים לזרוק פנימה מיונז (בעעע) או טחינה (יאמי, אבל יכול להיות גם בעע או אף בעעעע). החצילים האידיאליים הם חצילי-בלאדי, שתמונה שלהם ניתן לראות כאן. תמיד כדאי לבחור את הקלים ביותר, כמדומני שבהם יש הכי פחות זרעים (ברחה לי המילה, אולי? זרעים? לזה התכוונתי? הבנתם אותי, אני מתכוון), שיהיו מוצקים ושיראו “טוב”, דהיינו: בלי כל מיני סימנים חיצוניים, צבע אחיד וכו’. לא ברור אם אכן יש חציל נקבה (כזה שתחתיתו שקועה) וזכר (כזה שתחתיתו לא שקועה, דהההה), אבל גם אם לא קונים בלאדי כדאי שהחציל יהיה קל ובעל שאר המאפיינים שפירטתי הרגע.

חציל בלאדי אגב, הוא טעים גם בפני עצמו ובלי שום תוספות - פורסים אותו, קולים אותו עד שהוא מתחיל להשרף קלות וזה פשוט מעדן שאפשר לצרף לכל דבר (לבנה, טחינה, יוגורט, סלטים, תבשילים, בשר, סנדוויצ’ים, מה שתרצו).
באופן אידיאלי, חצילים צריך לעשות על האש, כמו בשר. אפשר גם לשים אותם בגריל בתנור או לצלות על אש, אם במקרה יש לכם כיריים מגז (ובאירופה אין ממש, על כן אנחנו שמים אותם בתנור). מה שחשוב זה שלא משנה באיזו צורה אתם קולים אותם, לא לפחד לשרוף את אמ-אמא שלהם, שיהיו ממש חרוכים - זה אומר שהם כמעט בגדר של נוזל והרבה יותר קל להתמודד איתם, ולדעתי הם גם הכי טעימים ככה.

החלק המבאס מבחינתי הוא הקילוף או הוצאת הבשר מתוכם, תלוי מה נוח לכם. לדעתי אפשר להשאיר מעט מהקליפה בשביל לתת לזה טעם מעושן קצת.

עכשיו מגיעה אחת ההכרעות החשובות ביותר: האם לחתוך דק דק או להשאיר קצת גושים? האם אתם רוצים שזה יהיה ממש ממרח נוזלי או משהו גבישי יותר, כמו סלט? לטעם עצמו זה לא ממש משנה, אז תעשו מה שבא לכם, אני לפעמים עושה ככה ולפעמים ככה.

תוך כדי החיתוך להוסיף מיץ לימון - רצוי לימון טרי, רצוי לא חמוץ מדי אבל כן בעל טעם ונוכחות. להוסיף לפי הטעם.

לערבב טוב טוב ולהוסיף שום (כתוש או חתוך), גם, לפי הטעם, אבל שלא יהיה דומיננטי מדי - עדיף שהשילוב של הלימון והחציל ישלוט ושהשום יהיה ברקע.

קצת מלח ופלפל, ורצוי שגם פטרוזיליה.

ניתן להוסיף: פלפלים חריפים, צנוברים, כוסברה (משתלט על הטעם, יחסית לפטרוזיליה), עלי רוקט ואפילו פרמזן (אני נגד).

עכשיו בעצם מגיע השלב הכי חשוב: לטעום ולראות האם הסלט עומד בפני עצמו. אם החצילים עצמם משובחים, אזי שממש לדעתי אין סיבה להוסיף טחינה. אם לא והסלט לא עומד בפני עצמו, אז למזוג לאט לאט טחינה גולמית איכותית (ירושלים/הגמל/היונה) לתוך הסלט המוכן. אני נ-ג-ד להוסיף טחינה מוכנה, לדעתי המיזוג של סלט החצילים עם טחינה גולמית הוא מעולה.
בתכלס זה מעדן מאוד פשוט ומענג, שהולך טוב עם כמעט הכל, בעיקר עם קציצות/קבבים, לטעמי.

במאי זכיתי לראות את וובן האנד בשטוקהולם

ביוני את פיית’ נו מור בברלין

בעשירי ביולי אראה בעזרת השם את סיקרט צ’יפס 3 בהמבורג

ומסתבר שבאוגוסט אראה (כן, בעזרת השם והרכבת) את ההרכב המתעקש להתכנות אליס אין צ’יינז בקלן, והנה השיר החדש והסביר שלהם:

לאוקטובר כבר יש לנו כרטיסים למאסיב אטאק בשטוקהולם…פורטיסהד בספטמבר? הלוואי.

באופן אירוני (מכמה סיבות, בין היתר זה שבלוגלי לא עבד איזה שעתיים עכשיו) החלטתי לנסות להתחיל לכתוב כאן על בסיס יומי.

הבעיה היא שאני תמיד מרגיש מחויבות לכתוב משהו מושקע, ארוך ומתוחכם, אבל אני אנסה לכתוב מעכשיו גם סתם אנקדוטות קטנות ושכאלו.

בכל מקרה, ראיתי לפני כמה זמן את הסרט המופלא Anvil! The Story of Anvil, שטעימה באמת לא-ממצה ממנו אמורה לצוץ כאן:

באמת שמדובר באחד מהסרטים הכי מרגשים, מצחיקים ומעוררי השראה שראיתי בזמן האחרון ועל כן מומלץ לכלכם להוריד אותו בטורנט.

עם ובלי קשר, ראיתי השבוע את “Some Kind of Monster” בכיכובה של מטאליקה, שהוא סרט הרבה פחות מעניין ומרגש - הוא בעיקר דוחה.

זהו, רות סוף.

יום אחד נחזור לחיות בירושלים, כך אני מקווה.

אחרי שאוריד את הילדים (בעזרת השם שיהיו) בגן בסביבות שמונה ככה, אלך לאכול בורקס בבורקס מוסא ליד העירייה.

כשאסיים לטחון את הבורקס תרד קומפלט, אדדה לי במורד הרחוב אל קפה קדוש, שם אשב ואקרא עיתונים/מאמרים/ספר/שטויות ואשתה קפה. אתן לבורקס לרדת ולגוף לעשות את שלו עד איזה 10:30 ככה. אולי גם אקנה עוגה או משהו, אבל לא אוכל שם אלא אשמור את זה להמשך היום.

בסביבות 11 אדדה במעלה ואז במורד הרחוב, לכיוון שער שכם ולעכרמאווי. אסעד את ליבי במנה וחצי של חומוס/מסבחה (אחד זה וחצי זה, תלוי בחשק של הרגע), אוריד את זה בקולה ואמשיך לאן שאמשיך (לא רוצה להגיד לאוני’ העברית, לכו תדעו).

אם אני לא רוצה למות מאוד צעיר, מתישהו בהמשך אותו יום גם אלך לחדר כושר, לא אשתה דבר פרט למים ולא אוכל כלום חוץ מפירות וירקות טריים ושטופים חוץ מהבורקס והחומוס שצויינו לעיל.

ככה זה בלי חומוס בגולה.

לפני כמה זמן (לא זוכר כמה) העליתי כאן פוסט עם קישורים לבלוגים שנותנים לינקים להורדות של אלבומים מצויינים. מאחר ולאחרונה אני שוב נובר בבלוגים שכאלו, ומאחר והפוסט ההוא היה די פופולרי, חשבתי לעשות את אותה קומבינה שוב כשאתם מוזמנים להגיב עם המלצות משלכם על בלוגי-הורדות:

קודם כל, אמנם זה לא בלוג, אבל האתר Avax הוא מומלץ במיוחד:  אמנם הוא דורש הרשמה (חינמית, מהירה ונטולת ספאם), אבל ברגע שתכנסו לשם תמצאו ממש אוצרות. אני משתמש בו על מנת להוריד אי-ספרים, ואפשר באמת לדלות משם דברים שמדהים שהם נגישים כל כך הודות לאינטרנט. עכשיו למשל הרצתי שם חיפוש של ג’ון זורן, ומצאתי באמת דברים אדירים.

אפרופו זורן, “סליזי ליסנינג“  הוא בלוג שמתמחה בהעלאת אלבומים של פסי-קול משנות ה-60 וה-70, בעיקר נינו רוטה ואניו מוריקונה שברוך השם היו מספיק פוריים באותן שנים שהם יכולים לפרנס יותר מבלוג אחד. מומלץ.

עוד בענייני זורן, “קווירביט” גם מידי פעם מפנק ב-זורן, בשאר הזמן יש שם או רוק מיינסטרימי-איצטדיוני או ג’אז, לרוב מלוקק. חביב, אבל לא הכרחי.

“בולאכס גראטיס” משתדל להשאר מעודכן באיזור האפור שבין האינדי שלא מגניב מספיק לפיצ’פורק לבין רוק שהוא לא מספיק מיינסטרימי בשביל להצליח.

“קורי הוא הרגשה” זה עוד בלוג שמתמחה בענייני סבנטיז-אייטיז ויש בו באמת דברים מדהימים, כל מיני פסי-קול נפלאים של סרטים ותכניות טלוויזיה.  אני ברגעים אלו ממש מקשיב לאלבום של פול ויליאמס שהורדתי שם (תורידו גם אתם!) וזה כיף גדול.

ויליאמס זה נשמע כמו גרסה קצת יותר פופית של טום וייטס הדי-משעמם של הסבנטיז, והנה בלוג שמוקדש אך ורק למלך-הקול-והבוהמה בכבודו ובעצמו. זה מדהים כמה אלבומי מחווה יש לטום וייטס, ובבלוג הזה בין אלבום מחווה אחד לשני יש גם כל מיני דמואים, קלטות נדירות והופעות של האיש בכבודו ובעצמו ולא רק של מעריציו הרבים.

קשה לאפיין את הבלוג הזה: מאוקסבאו עד פול ווסטרברג דרך לינק ריי, הבאזקוקס והביסטי בויז. תענוג, האמת.

“מיקסינג דסק” הוא בלוג ותיק של בוטלגים של הופעות. אני מתכנן על “פליט פוקסז” ו”טירז פור פירז” שביצבצו לי בעיניים שם.

“וומבי זומביט” אוהב את מייק פאטון ומארק לנאגן. הוא לא מעדכן הרבה, אבל יש שם אחלה דברים - למשל “מונדו קיין” הא-ד-י-ר של פאטון.

בוטלגים מיינסטרימיים להמונים.

כאן תמצאו בעיקר מטאל עדכני ואובסקיורי (איך אומרים את זה בעברית), הבלוג בספרדית אבל יש שם יציאות מעניינות.

“ארכיב הג’אז” הוא אחד מהאהובים עלי, המלצות נהדרות לרוב. בלוג ג’אז, למקרה שאתם סתומים לגמרי.

“סקרו דת’-קור” גם מלא בכל מיני דברים אובסקיורים, לרוב אלו להקות שנשמעות-כמו-להקות אחרות (חיקויי קאיוס ונפאלם-דת’ לרוב), אבל יש יציאות.
“זירו ג’י-סאונד” אוהב מוזיקה פוליטית/עממית/גםוגם. אני לא כל כך, אבל זה מאוד מעניין בכל זאת.

“קרניבל כאב ראש” היה מעלה אחלה דברים בגזרת הפאטון ושות’, חבל שהוא הפסיק לעדכן.

“דם הוא אמת‘” נותן בראש עם מטאל ונויז - אחד מהבלוגים הכי טובים, כמעט כל פוסט שווה הורדה. מעבר לזה, גם כותרות הפוסטים שלו מעולות - למשל “שיקאקה” (קקי של עטלף אליבא דאייס ונטורה 2) ו”קלריס ליספקטור” (סופרת ברזילאית ילידת אוקראינה יהודיה נפלאה). אחלה.

“מפעל המוזיקה” מצטיין בשם בנאלי ובפוסטים מאעפנים לרוב, אבל יש פה ושם יציאות - למשל הדיסקוגרפיה של קראובר הגדולים.

“ריססד פילטר” אוהב סינגר-סונגרייטרים, אינדי-רוק ורוק מיינסטרימי, יש שם דברים נחמדים למרות הציניות הלאקונית שלי.

“זונה של ג’אז” אוהב ג’אז רכרוכי, וגם שם יש יציאות נאות (בעיקר בספרדית, הבלוג).

עוד קצת מטאל לא-שגרתי ב”מבלים לילה קולני“.

“המאורה של בלייק” מתמחה בג’אז-Fאנק-סול-היפהופ סליזי ומסחרי.

“נו-דאטה” אוהב גם דברים קופצניים בגזרת האלקטרוני-סקראצ’רים-רמיקסרים וגם אינדי מעיק.

ולסיום, עוד קצת מטאל באמת אובסקיורי לגמרי.

יאללה, תגיבו עם המלצות משלכם, בבקשה.

טוב, כמובן שהבלוג הזה הוא סוג של בדיחה ואני מתנצל. הלואי והיה לי כוח (כלשהו) לכתוב כאן באמת ובתדירות נורמאלית, אבל הפכתי לסוג של פדלעה אינטלקטואלית שכותבת או בצ’יטוטים בג’ימייל או במסגרות אקדמאיות פחות או יותר.

איכשהו ערב היום האביבי הנפלא שעבר על שטוקהולם היום הביא אותי לצפייה עיקשת ונרגשת בקטעים של נירוונה ביו-טיוב, ואני כמעט על סף דמעות פה ואני אפילו לא ממש מבין למה…בעצם אפילו לא מזמן מלאו 15 שנה למותו של קורט קוביין, אם אני לא טועה, אבל זה בעצם לא קשור ולא בגלל זה הגעתי לקליפים.

וובן האנד למי שקורא כאן פעם ראשונה ואיכשהו לא מכיר אותי, הם ההרכב של דייויד יוג’ין אדוארדס, שהוא המוזיקאי האהוב עלי כאדם בוגר (יחסית ובמובנים מסוימים). לא ברור לי איך ולמה זכיתי להיות מספיק בר מזל בשביל לראות את אדוארדס בהופעה כבר שלוש פעמים נפלאות מעל ומעבר לכל תיאור אפשרי, כשבעזרת השם בשבוע הבא תהיה הפעם הרביעית והקרובה ביותר לבית (שהועתק כמה עשרות אלפי קילומטרים מאיפה שהיה בשלוש הפעמים הקודמות).

כחודש וחצי פחות יום לאחר מכן אני אמור בעזרת השם טפוטפוטפו לראות את פיית’ נו מור בברלין, באחת מההופעות היחידות במסגרת האיחוד שלהם שלא תהיה בפסטיבל.

פיית’ נו מור למי שבמקרה הגיע לכאן בפעם הראשונה ולא מכיר אותי, הם הלהקה האהובה עלי מאז שאני בן עשר. ראיתי אותם אמנם פעמיים כשהיו בישראל בשנות ה-90, והתרגשתי עד דמעות אז, אבל הציפייה שלי לקראת ההופעה עכשיו גובלת בהיסטריה של ממש…לא ברור לי איך אעמוד בכזה עונג מבלי להתפקע, ושוב לא ברור לי איך ולמה אני מספיק בר מזל בשביל שטפוטפוטפו בעזרת השם אכן אראה אותם בקרוב-רחוק.

ובתוך הקלחת של ההתרגשויות האלו אני נשאב לנירוונה, להקה שגם אהבתי מאז ומתמיד, הלהקה היחידה בעצם שלא אהבתי לבד - גם רוב החברים שלי אהבו אותם, אפילו יותר ממני. כולנו לבשנו חולצות שלהם, כולנו עשינו פוגו משעשע והד-באנגינג (כן, היה לי שיער, לא ממש ארוך אבל לא רחוק מזה) במסיבות כיתה בכיתה ה’-ו’ בזמן שהבנות הסתכלו עלינו נגעלות. היינו מקליטים הופעות שלהם מאמ.טי.וי ואפילו דניאל פעם הביא קסטת וידאו רשמית מאנגליה וראינו אותה עשרות פעמים והתרגשנו כל פעם ותופפנו על הכריות כאילו אנחנו דייב גרוהל וניגנו את הריף של קאם אז יו אר שחשבנו שהוא בכלל באס-ליין והיה לנו קראש-הומו-אירוטי של מתבגרים צעירים מאוד על קורט קוביין וקולו המרטיט ועיניו המצועפות.

נדמה לי שרק נירוונה  יכולים לגרום לי לכתוב כמו שילוב רשלני של בועז כהן ודוד פרץ. האהבה שלי לנירוונה נשארה כמו קראש על ילדה בסוף היסודי/תחילת התיכון: מתוק, צורב, רחוק, חד-פעמי ונצחי ובלתי-נשכח. כשאני שומע את Bleach או Insecticide או כמובן את האלבום ההוא שלכולנו היו חולצות עם התינוק ההוא שהדפסנו בלורד קיטש במדרחוב פתאום בית הספר היסודי נהיה משהו פיזי לגמרי והחדר והנוף השבדיים האלו הופכים פתאום לשולחנות העץ הירוקים והמכוערים בבית הספר הניסויי שעכשיו נראה לי כמו כלא אכזרי ומתוחכם במיוחד, לטמפונים שהבנות קיבלו בשיעורי חינוך מיני מוקדמים ונתנו לנו וחשבנו שהם נפצים, לטייפים של דאבל-קאסט שהעתיקו עותק של עותק של עותק ממישהו שהיה לו את הקסטה המקורית של נוורמיינד ולחברויות שנגמרו מתישהו אז, או נמשכו עוד כמה שנים ונגמרו לאט-לאט או מהר ורע או שעדיין נמשכות גם בין מדינות ויבשות ואני מקווה שימשיכו כל זמן שהמכוננים שלהן מקבלים צביטה בלב כשהם שומעים נירוונה.

רק תראו איזה ביצוע של סליבר בסוף הקטע הזה. אני מתגעגע לירושלים.

כנראה שההופעה הזו ברדינג תצא באלבום/דיוידי רשמי השנה…אני אקנה את זה, ואני ארגיש כל כך בר מזל ולא אדע למי להודות ולמה דווקא לי זה מגיע.